top of page

דוד המלך

דָּוִד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי או דָּוִד הַמֶּלֶךְ (1040 לפנה"ס – 970 לפנה"ס, לערך) היה לפי המתואר בתנ"ך מלכהּ של ממלכת ישראל המאוחדת (אחרי שאול המלך ואיש בושת), ומייסדה של שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודהבמשך כ-420 שנה עד חורבן הבית הראשון.

התיאורים התנ"כיים השונים, מייחסים לדוד כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. המסורת אומרת כי נמנע מדוד לבנות את בית המקדש הראשון כי היה מעורב במלחמות שהיו כרוכות בשפיכות דמים.

דמותו ופועלו של דוד תפסה מקום חשוב במסורת היהודית . דוד מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (ספר שמואל ב', פרק כ"ג, א'), המסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. מסורת נוספת גורסת כי המשיח יהיה אדם מזרע דוד.

תולדותיו

תינוק נולד - כל בני המשפחה נקהלים סביב עריסתו. חיוכים , פינוקים ואין סוף אהבה.

והנה, נולד התינוק דוד. בני המשפחה מתרחקים מעריסתו. "מוזר הייתי לאחי ונוכרי לבני אמי" - אביו ואחיו של דוד חושדים בו כי הוא אינו כשר, כי הוא אינו בנו של ישי. מרגע היוולדו, דוד הוא "בושת המשפחה". הוא נשלח לרעות את הצאן, האומנות הבזויה והקשה ביותר.

בסוף יום עבודה מפרך, כאשר היה דוד מגיע אל בית הוריו, הוא לא היה מוצא בו מנוח. את ארוחותיו לא הניחו לו לאכול עם שאר בני הבית, שולחן הקצו לו בפינת הבית - "לך ואכול שם לבדך..."

אכן, בבית היה דוד שפל ובזוי, משוקץ ומתועב, אבל אצל הקב"ה הוא היה אהוב, חביב ונחמד. מפלט מקשייו ומייסורי נפשו מצא דוד בחיקו של הקב"ה... הוא התרפק על הבורא כבן המתרפק על אביו.

שמו ומוצאו

לא מבית חם ואוהב, אלא "ממכלאות הצאן", תחת שמש קופחת, מנהימות הכבשים המתישות ומנהמות אריות ודובים שניסו לטרוף מן העדר.

פרושה לפנינו דרך התעלות של שנים על גבי שנים, שבהן עמל ויגע דוד בכוחות על אנושיים - עד שהגיע אל הרגע הגדול...

הרגע שבו נקרא אל נביא ה'.

הרגע הגדול

בבית הועד יושבים כולם דרוכים ומצפים. השמועה מתפשטת: "היודעים אתם למי מחכים? מחכים לרועה של ישי".

ישי ובניו עומדים ברתת ובאימה, מתלחשים ביניהם: "לא בא שמואל אלא לבזותנו. להודיע לישראל שיש לנו בן פסול".

ואז נכנס דוד, רועה הצאן הבזוי. איש לא קם בפניו.

לנוכח הנער האדמוני נרתע שמואל, אולם אז קורא לו הקב"ה: "משיחי עומד ואתה יושב? קום משחהו כי זה הוא".

קם שמואל, ניגש לדוד ונושקו על ראשו. מיד קמים כולם בפניו, ובראשם אביו ישי.

משאך סיים שמואל למשוח את הנער, והנה נתמלא האולם קול תרועה ושמחה: 'יחי המלך! יחי המלך!'

בפנים שררה התרגשות רבתי, ומבחוץ נשמע לפתע קול בכי רם. הייתה זו ניצבת בת עדאל, אם דוד. כל הכאב והצער שהצטברו בלבה בעשרים ושמונה שנות עלבונות וביזיונות שלה ושל בנה, מצאו עתה פורקן בזרם הדמעות שפרץ מעיניה, דמעות גיל.

היא פנתה אל בניה, אחי דוד ואמרה: "אבן מאסו הבונים" - בן שמאסו אותו אחיו, "הייתה לראש פינה"!!

ואחי דוד השיבו וענו כמתנצלים: "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת (מכוסה) מעינינו".

תאריך לידה
תאריך פטירה
תחומי עניין 

זמרה 

השפיע על 

מלך ממלכת ישראל המאוחדת

2010 - present

2010 - present

ענוותנותו של דוד

סעודת ההמלכה נפתחה ברוב פאר וחגיגיות. דוד יושב בין שמואל לישי, שני גדולי עולם.

בסוף הסעודה וודאי כיבדו את דוד לומר דבר תורה ולברך ברכת המזון, ואז, לאחר ברכת המזון, "ויקם שמואל וילך הרמתה, ודוד שב אל צאנו, אל מקלו ואל תרמילו!!"

נתבונן במראה הגדול הזה: המתה האם, רגש האב, סערו האחים, כל העיר כמרקחה - רק אחד נשאר שליו ורגוע: דוד עצמו. לא המה, לא רגש, לא התגאה ולא התפעל... הוא שב אל צאנו והחל מחלל בחלילו שיר המעלות חדש (תהלים ל"א): "שיר המעלות לדוד: ה', לא גבה ליבי, ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני"!!"

הבה נאזין לדבריו של דוד: "לא גבה ליבי" - בשעה שמשחני שמואל למלך!

לפני ה', חוקר לב ובוחן כליות, הוא מכריז בכנות גמורה: כשמשחני שמואל למלך, כשקראו כל העם: 'יחי המלך! יחי המלך!' לא עברה בי אפילו מחשבה אחת של גאווה! וכפי שדוד ממשיך במזמורו: "אם לא שיותי ודוממתי, נפשי כגמול עלי אימו, כגמול עלי נפשי" - כיונק שאינו יודע גדלות!

כדי להתגבר על ארבעה אריות ושלושה דובים הבאים על צאנך ביום אחד, צריך גבורה רבה.

סיפור שהיה

כולנו מכירים את דוד כ"מלך ישראל", כ"נעים זמירות ישראל". אך מאחרי תארים אלו עומד ילד קטן שנולד לתוך הייסורים.

בעיני רבים, שנות ילדותו של דוד חידה הם, לוטות בערפל. אבל מתוך מדרשי חז"ל עולה סיפור מזעזע על ילדות עשוקה ועל סבל קשה, שעמם התמודד נער מנודה.

כמה שונאי חינם היו לו - "רבו משערות ראשי" (תהילים ס"ט). מנודה בין אחיו - "מוזר הייתי לאחי, נוכרי לבני אמי". על מיטתו בלילות ביכה את מר גורלו - "ואבכה בצום נפשי, ותהי לחרפות לי".

סיפור משיחתו של דוד למלך בשמן המשחה על ידי שמואל, חושף את הסוד האיום שהמשפחה מנסה להסתיר שנים רבות.

שמואל נשלח משמים לישי בית הלחמי בדבר ה': "כי ראיתי בבניו לי מלך".

כל העיר יוצאת מגדרה לקראת בוא נביא ה'. זקני העיר בחרו במקום הגדול ביותר למעמד נשגב זה, ואילו שמואל קורא לישי ולבניו לבוא עמו לזבח. ישי מעביר את בניו לפני שמואל - שבעה בנים, אולם שמן המשחה לא נשפך מן הקרן. לא להם המלוכה.

שמואל פונה אליו: "התמו הנערים?"

"תמו", משיב ישי.

"תמו?" לא מוותר שמואל המבין כי מדבר ה' לא ייפול מאומה.

"רגע", מתנצל ישי, "עוד נשאר הקטן, והוא רועה בצאן" - סליחה, כמעט שכחנו, יש עוד אחד קטן... בן עשרים ותשע!

שמואל לא מוותר: "שלחה וקחנו כי לא נסוב עד בואו פה".

הייתכן שאב שוכח את בנו? מדוע לא הביאו עם אחיו לפני שמואל? גם כששאל שמואל: "התמו הנערים", ענהו ישי "תמו". כביכול, הכחיש את מציאותו של דוד!

bottom of page