פרשת אמור / תשפ"ד

כולנו מכירים את דוד כ"מלך ישראל", כ"נעים זמירות ישראל". אך מאחרי תארים אלו עומד ילד קטן שנולד לתוך הייסורים.

בעיני רבים, שנות ילדותו של דוד חידה הם, לוטות בערפל. אבל מתוך מדרשי חז"ל עולה סיפור מזעזע על ילדות עשוקה ועל סבל קשה, שעמם התמודד נער מנודה.

כמה שונאי חינם היו לו - "רבו משערות ראשי" (תהילים ס"ט). מנודה בין אחיו - "מוזר הייתי לאחי, נוכרי לבני אמי". על מיטתו בלילות ביכה את מר גורלו - "ואבכה בצום נפשי, ותהי לחרפות לי".

סיפור משיחתו של דוד למלך בשמן המשחה על ידי שמואל, חושף את הסוד האיום שהמשפחה מנסה להסתיר שנים רבות.

שמואל נשלח משמים לישי בית הלחמי בדבר ה': "כי ראיתי בבניו לי מלך".

כל העיר יוצאת מגדרה לקראת בוא נביא ה'. זקני העיר בחרו במקום הגדול ביותר למעמד נשגב זה, ואילו שמואל קורא לישי ולבניו לבוא עמו לזבח. ישי מעביר את בניו לפני שמואל - שבעה בנים, אולם שמן המשחה לא נשפך מן הקרן. לא להם המלוכה.

שמואל פונה אליו: "התמו הנערים?"

"תמו", משיב ישי.

"תמו?" לא מוותר שמואל המבין כי מדבר ה' לא ייפול מאומה.

"רגע", מתנצל ישי, "עוד נשאר הקטן, והוא רועה בצאן" - סליחה, כמעט שכחנו, יש עוד אחד קטן... בן עשרים ותשע!

שמואל לא מוותר: "שלחה וקחנו כי לא נסוב עד בואו פה".

הייתכן שאב שוכח את בנו? מדוע לא הביאו עם אחיו לפני שמואל? גם כששאל שמואל: "התמו הנערים", ענהו ישי "תמו". כביכול, הכחיש את מציאותו של דוד!