top of page

מאמר על חודש אלול 

(מאת הרב אברהם הכהן)

אלול - מוסר
 
מסופר על אחד מגדולי המשגיחים בדורות הקודמים, שבמקום למסור שיחה בתחילת הזמן, פשוט עלה על הבימה וצעק: "אלול"!!! שהרי עצם הכרזת שמו של החודש עוררה פחד ויראה בבית המדרש.
כמדומני שכתב גם ב"עלי שור" כי בדורות קודמים הייתה מורגשת אימת הדין אצל קהילות הקודש השונות, עד כדי כך שכאשר שני סוחרים החלו להתווכח ביניהם בענייני עבודה, צעקו אליהם העוברים והשבים: "אלול!", והיה זה מספיק בכדי להרגיע את הרוחות, ולהשיב אחור את כעסם.  
 עוד מסופר על רבי ישראל סלנטר שכבר בשבת מברכין כשהיו מברכים את החודש ומכריזים "אלול", היה זע ונע ונאחז בחיל ובפחד עצומים. וכשהיה בא לבית כנסת וכולו רועד, היו שואלים אותו הרב מה קרה? למה הרב כולו רועד? והיה עונה בלחש: "אלול"! כשהוא נרעש נפחד ודואג. שאלו אותו וכי מה אתה מפחד מאלול? אמר להם הרב: קל וחומר מדוד המלך - אם דוד המלך אמר 'כי גם את הארי וגם את הדוב הכה עבדך' – שלא פחד, והלך ונלחם נגד הארי ונגד הדוב, ואע"פ כן כשהגיע ליום הדין, אמר דוד המלך בתהלים "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי". לא פחדתי מהארי ומהדוב, אבל פחדתי ממשפטיך...
 
מה נענה ומה נאמר היום בדורנו?
 
אמנם בדורנו אנו, אנו מתנהלים בחודש אלול בצורה שונה. עדותם של תלמידי חכמים מדורות עברו מלמדת דאנן יתמי דיתמי, חסרים ביסודות הנדרשים (ראה ב"אור יחזקאל" שיחות אלול שהאריך בזה בכמה מקומות). לכן, כשנכנסים לחודש קדוש זה, רבים תוהים ומנסים לעמוד כיצד להפיק את המירב מחודש אלול.
מצאנו מספר דרכי עבודה המתאימים לדורנו ובעזרתם נצליח אולי להתחיל ולנוע במסילה בה צעדו גדולי הדורות. על אף הפער שגדל, מ"מ מחויבים אנו לנסות ולעורר בקרבינו את המידות וההרגשות שמילאו את חוויית האמונה, אפילו אצל הפשוטים ביותר בדורות הקודמים. ננסה להביא לקט רעיונות קצר, ומהם כל אחד יוכל להסיק ולמצוא דרכים ותחבולות לעבודת האלול הפרטית שלו:
 
א. התבוננות ביראתם של הראשונים.
הגמרא בברכות (כח): מספרת: "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה, אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה. אמרו לו רבינו ברכנו, אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו תלמידיו עד כאן, אמר להם ולואי! תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".
רבי יוחנן בן זכאי בכה, בכי מבטא החמצת הזדמנות. זו הרגשה התובעת: "הייתי יכול לעשות יותר". כאשר אברהם אבינו שלח את הגר ואת ישמעאל לנפשם, ישמעאל הושלך למות תחת השיחים, ואמו הגר החלה לבכות ככתוב (בראשית כא' טו'): וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ: זו הפעם הראשונה שמוזכר בכי בכל התורה כולה. וידוע מה שכתוב בספרי הקדמונים בכל מקום שמוזכרת תיבה או עניין בפעם הראשונה, יש בזה יסוד להבנת אותו עניין לכל התורה כולה. מה מבטאת הגר בבכייתה? הגר רצתה להדבק באברהם אבינו, שהרי ידעה שאברהם אבינו בחיר האומה, וכי אברהם הוא הנבחר להיות מוסר ומחדש האמונה לכלל האנושות, העתיד להעמיד עם סגולה, שיקבל תורה מן השמים, ועליו ישרה הקב"ה את שכינתו. וכשראתה את בנה היחיד ישמעאל הולך למות – הבינה שהיא לא תזכה להעמיד זרע מאברהם ולהיות חלק מאותה שושלת קודש. וע"כ בכתה בכי המבטא את ההחמצה הזו, מתוך הכרה שבנה לא נבחר להמשיך את אברהם ופעלו.
כמו כן גם בענייננו רבן יוחנן בן זכאי חי כל חייו בפחד מיום הדין, ולכן קודם הסתלקותו מן העולם ראה את תלמידיו ופרץ בבכי. יודע היה שעתיד הוא בקרוב לעמוד לדין לפני בורא עולם, ושמעתי משם אחד המשגיחים שבבכיו ביטא את החשש מהחמצה, שמא טעה טעות גורלית, והמיט אסון נורא על התורה ועל כלל ישראל, ושמא החמיץ את ייעוד חיי.
"ויבהילוך רעיונך מדי זכרך חרדת ר' יוחנן בן זכאי ז"ל"
כתב הרא"ש באורחותיו [פסקא לא']: "זכור יום המות תמיד, וצידה לדרך הכן, ושים בין עיניך שני אלה תמיד, ויהיו מזומנים לך ליום הפירוד, ומיטתך בדמעה תמסה, ויבהילוך רעיונך מדי זכרך חרדת ר' יוחנן בן זכאי ז"ל". עכ"ל. וכתב על זה ב"אור יחזקאל" [שיחות אלול עמ' יז'] שטמון כאן בדברי הרא"ש עצה לאדם הפשוט שרחוק מהרגשים של אימה ופחד מהדין – להתבונן כיצד אחז הפחד בגדולים ובצדיקים ומהם ניקח מוסר. לא רק אצל ריב"ז, אלא כל הראשונים חששו מאימת הדין וכדאיתא בחז"ל [ב"מ פה'] דר' זירא בדק עצמו כל ל' יום האם ישלוט בו אש דגיהנם, ולא הספיקה לו בדיקה אחת, אלא מידי חודש בדק עצמו שמא נכשל בחטא, וכל זה לאחר שצם מאה ימים.
וכן איתא בגמ' [ברכות ד'] אמר דוד המע"ה לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים וכו'. אמר דוד המע"ה יודע אני שיש שכר טוב לצדיקים בעוה"ב אלא איני יודע אם אני ביניהם אם לאו, שמא יגרום החטא. הנה דוד, אף שהעיד על עצמו שחסיד הוא, מ"מ חשש שמא לא זכה לעוה"ב שמא יגרום החטא.
כל מי שמבקש להיות בן עלייה יתעורר ויגביר בקרבו את היראה לקראת ימי הדין לאחר שיתבונן בגדולי הדורות כיצד התייחסו לדין, וכיצד המשפט בעבורם היה מציאות מוחשית ממש.
 
ב. לקרב אל החוש מושגים מופשטים
בדורנו, ניתן לנסות ולהחיות את אותם ההרגשות שחשו בצורה טבעית בדורות קודמים, ע"י התבוננות בעולם החומרי שדוהר וגועש ללא הפוגה, במרדף אחר המצאה נוספת או אחר גילוי מדעי מחודש. כיום, הפיתוחים הטכנולוגיים עוזרים מאוד לקרב אל ההבנה מושגים מופשטים ונשגבים. לדוגמא: "השגחה פרטית" - כיום בעידן של מכשירי ציטוט ומעקב, בעידן שלווין מסוגל לצלם כל נקודה בעולם ולעקוב אחר אדם גם ביערות ובהרים המרוחקים ביותר, בעידן שבו הטכנולוגיה מפותחת כל כך וניתן להתבונן מה אדם עושה אפילו בחדרי חדרים, אפשר בנקל לקרב אל החוש מושג של השגחה פרטית. לפיכך, אע"פ שמעטים בני עלייה בדורנו שחיים וחשים בצל ההשגחה, מכל מקום, ע"י התבוננות בהמצאות הטכנולוגיות שלא היו בעבר, ניתן לקרב לדמיון כיצד כל מעשיו של האדם נצפים ונרשמים.
דוגמא נוספת: מכשיר הניווט הלוויני - מכשיר המגדיר לאדם את מסלול הנסיעה בהתאם ליעד אותו הגדיר, וכיום משפחות רבות נעזרות במכשיר קטן זה ויש כאלו שאף תמהים כיצד הצליחו להסתדר בלעדיו. משעה שאדם נעזר על בסיס קבוע במכשיר אלקטרוני שמנחה אותו במדויק אפילו בסמטאות החשוכות, יכול הוא בנקל להתעורר לחסד הבורא יתברך שנתן לנו את התורה ונטע בכל דור צדיקים גדולי המוסר והיראה, שאלו מנחים את עם ישראל בכל הזמנים ובכל הגלויות. הרי כמו בעולם החומרי כך במסעו של אדם - מסע החיים. לא די שכל אחד מאתנו נזקק במסע החיים ל"סיוע בניווט", אלא צריך עזר גדול בעצם הגדרת היעדים. גדולי ישראל בכל הדורות וחכמי המוסר הם המצפן והמורה דרך של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. מאז משה רבינו מצינו שחכמי ישראל וצדיקי הדור כוונו בהוראתם את צאן מרעיתם - למי שהיה חפץ להטות אוזן לדבריהם. אותם גדולים באמונה וביראה הגדירו יעדים והורו בפנינו את הדרך בה נלך ונצעד עדי הגיענו שמה. כאמור, מתוך ההתבוננות במכשיר האלקטרוני, מסוגל האדם להיוודע אולי ל"עזַרים" רוחניים אליהם ראוי לשאוף.
 
 
ג. "ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך" (ר' יהודה הלוי).
אלול – כתוב במפרשים, על הפסוק במרגלים 'שלח לך אנשים ויתורו את הארץ' – אומר התרגום: "ויאללון ית ארעא", כלומר לחפש, לרגל, להיות מודע למה שקורה מסביבך. זה אלול! "יאללון" (בארמית לתור ולחפש) וזה מקור שמו של החודש "אלול". המילה "אלול" מרמז על תוכנו של חודש זה – תתעורר לחפש! עיקר תוקפו של חודש זה טמון בעבודת הפשפוש והחיפוש  בעמל וביגיעה מתוך רצון לטהר את הלב ומתוך רצון להשיג קרבת אלוקים. אמנם השגת מעלה זו מחייבת התעוררות מלמטה, וכמרומז בראשי תיבות של אלול "אני לדודי ודודי לי". נוטריקון מפורסם זה טומן בתוכו עקרון יסודי בעבודת היהודי בכלל, ובימי אלול בפרט: ההתקרבות אל הבורא יתברך היא הדדית ! אם אני לדודי – אז דודי לי. אבל מציאות הפוכה, כביכול: דודי לי – ואז אני לדודי, אינה מדרכי עבודתנו, אלא קודם אני לדודי ואז דודי לי.
"דודי" זה מלשון ידידות, כל הבא לבקש להיות כביכול "ידיד השם" זוכה, שהרי אמרו חז"ל (ע"ז נה.): "בא לטהר מסייעין אותו". אותו יסוד מצינו במילותיו של ריה"ל: "דרשתי קרבתך, בכל ליבי קראתיך, ובצאתי לקראתך -  לקראתי מצאתיך'". כאשר יהודי דורש קרבת האלוקים וקורא אליו בכל לב, גם הקב"ה כביכול יוצא לקראתו, [ולא זו בלבד אלא שלקראתי מצאתיך דהיינו שמוצא שהקב"ה הקדימו ומצפה עליו] ואז היהודי זוכה למצוא את השם יתברך אע"פ שהוא רק בצאתו אל הקודש, ואע"פ שלא הגיע לקצה הפסגה. יש בזה חיזוק גדול גם בדורנו - לדעת כי יש סייעתא דשמיא גדולה למי שבאמת יחפוץ בה, וכבר שמענו וראינו סיפורים על בחורים שלא נתברכו בכישרונות מיוחדים, וע"י התמדה ותפילה זכו לגדול מאוד ולהיות בני תורה חכמים וחשובים.
 
ד. "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך".
בסוף פרשת התוכחה בפרשת נצבים (פרק ל' פסוק ו') מסיימת התורה: 'ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך'. ומפרש בעל הטורים: "את לבבך ואת לבב" ראשי תיבות אלול. לכך נהגו להשכים ולהתפלל סליחות מראש חודש אלול ואילך עכ"ל.
נמצא שמטרת ההשכמה לסליחות בחודש הזה - למול את ערלת הלב. המילה "ערלה" פירושה "סתימה" או "כיסוי". כאשר האדם טבול בתאוותיו ובמידותיו הרעות, הרי ליבו מכוסה וסתום בערלה, והוא אינו זוכה להרגיש את אורו יתברך. אדם הסובל מסתימות הלב, אינו מצליח להרגיש קשר עם בורא עולם, ועולמו הרוחני מתערער.
מה יש בהשכמה לסליחות שבעזרתה ניתן למול את ערלת הלב? נראה לומר כי עצם זה שהאדם נדרש לדחות ולכבוש את רצונותיו ע"י שבירת רצף החיים בהשכמה המוקדמת, הרי שזה אמצעי להסיר את הכיסוי מעל הלב. ע"י וויתורים שיעשה האדם משגרת חיי הנוחות שלו, וע"י מסירות נפש עבור הקדושה - יתעורר לבבו להיות ממבקשי השם. לפיכך נראה, כי בחודש אלול יש עניין לעשות מעשה שיש בו מעין מסירות נפש כלפי בורא עולם. [ושמעתי מאחד מזקני ראשי הישיבות בירושלים, שבדורנו, מסירות נפש המתאימה והטובה ביותר, היא למסור נפש עבור העמידה בזמני הסדרים, להגיע בזמן לסדר הלימוד דבר יום ביומו, ומי שזוכה לכך הרי שקניינו עצום ורב, ובמסירות זו על הזמנים יש פתח לתשובה ולקבלת אור התורה].
 
ה. להגיד תודה להקב"ה.
עוד מפרש בעל הטורים בפסוק: 'לולא האמנתי לראות בטוב ה''. "לולא" אותיות אלול, שבאלול האמנתי לראות בטוב ה', וכוונתו בוודאי למה שאומרת הגמרא בברכות (ד' ע"א), "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים ותנא משמיה דרבי יוסי למה נקוד על 'לולא'? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו שמא יגרום החטא". ע"כ. אפי' דוד מלך ישראל רגל רביעי במרכבה, שלא עבר עליו אף לילה בשינה ובכל חצות לילה היה קם ועוסק בתורה ובשירות ובתשבחות להקב"ה, אפי' הוא חשש שמפאת חטאיו לא יזכה לטוב הצפון לצדיקים. מכל מקום מחדש בעל הטורים  בדרך הרמז שלגבי חודש אלול לא היה לדוד המלך כל ספק. בחודש אלול "האמנתי לראות בטוב ה''! לפי המדרש במסכת ברכות, הסתפק דוד המלך לגבי השכר בעולם הבא, אך על דרך הרמז נמצאנו למדים שדוד משבח את ימי חודש אלול ומצהיר כי בימים אלו יש בהירות לראות בטובות שהשם גומל עמנו ללא ספק. לכן עלינו להתעורר ולהתבונן על עצמינו ועל חיינו, ולסכם את השנה החולפת ולהכיר בחסדים המרובים שהקב"ה גמל עמנו ועם הקרובים לנו וע"י זה נזכה להיכנס לימים הנוראים בהכרת הטוב, ויש שנהגו לרשום על דף את הטובות החומריות והגשמיות שגמל איתם בורא עולם וע"י הכתיבה האדם מתעורר יותר ויותר לחשוב ולהבין עד כמה גדולה צריכה להיות הכרת הטוב לבורא עולם .
 
ו. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
הגמרא בברכות (לג:) אומרת "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וביאר החידושי הרי"מ מגור שבשעה שהקב"ה מנסה את האדם, כביכול עוזב הקב"ה את האדם לעצמו. הדרך היחידה של האדם להתגבר בניסיון היא להשתמש ביראת השמים העצמית שרכש ואגר ע"י עמלו העצמי. וזו משמעות אמירת חז"ל: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", בשעת ניסיון, האדם יכול לאבד את הכל, אבל את יראת השמים שהוא עבד ורכש בעמל עצמו, הוא אינו מאבד אפי' בשעת ניסיון. וכמו שהרמב"ן אומר בפר' וירא שכל תכלית הניסיון אינה בעבור הקב"ה, אלא כל תכלית הניסיון היא בעבור האדם עצמו להוציא מהכח אל הפועל.
הדרך ליראת שמים, תחילתה בלימוד ספרי המוסר וההתמדה בהם, וכמו שכתב בספר "פלא יועץ [ערך מוסר] וז"ל: "ועל הרוב, מי שאינו מתמיד ללמוד מוסר - לא טעם טעם יראת חטא". עכ"ל. וראה מה שכתבנו על זה במאמר הפתיחה.[ויש מראשי ישיבות שהורו בימי אלול להוסיף עוד בסדר המוסר ולהגביר את העיון בהם].
 הרי שמנינו כאן שש דרכים אפשריות בעזרתן אולי נצליח לעורר את הלב קצת להרגיש בימי האלול את מה שחשו אבותינו בדורות הקודמים כאשר עמדו לקראת ימי הדין הנוראים. הרי לנו שישה יסודות:
         א.         התבוננות – באימה ובפחד שהיו בדורות הראשונים לידע היאך צריך האדם לפחד מיום הדין.
         ב.         התבוננות - לקרב אל החוש מושגים מופשטים ע"י התבוננות בהמצאות המדע והטכנולוגיה.
          ג.          לחזק האמונה - שיש סייעתא דשמיא גדולה לאלו המבקשים באמת להתעלות בעבודתם הרוחנית.
         ד.         להשתדל במעשים שיש בהם מעין "מסירות נפש" כלפי הקדושה.
         ה.         להגיד תודה להקב"ה.
          ו.         לעסוק בספרי מוסר.
אלו שש דרכים אפשריות אותם מצאתי לנכון מתאימים לתקופה, על מנת לאחוז בימים קדושים אלו לפי דרכי אבותינו
 

 

bottom of page