הרב עובדיה יוסף
הרב עובדיה יוסף (י"ב בתשרי ה'תרפ"א, 23 בספטמבר 1920, בגדאד - ג' בחשוון ה'תשע"ד, 7 באוקטובר 2013, ירושלים) היה תלמיד חכם, פוסק ומחבר חרדי ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי 'הראשון לציון' בשנים 1973 - 1983, והיה למנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס מיום הקמתה. חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תש"ל (1970), ופרס הרב קוק לשנת תשי"ד. נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בדורו וכונה בפי תלמידיו "מרן" ו"פוסק הדור".
תולדותיו
נולד בבגדאד, בנם הבכור של יעקב (בן עובדיה) וגורג'יה. נקרא 'עובדיה' על שמו של רבי עבדאללה סומך ו'יוסף' על שמו של רבי יוסף חיים. ב-1924, כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אביו כצורף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והבן עובדיה נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. למד בתלמוד תורה "בני ציון" שבשכונת הבוכרים. מנעוריו התבלט בכישרונו ובלהיטותו לתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע, בשולי הספר "ראשית חכמה".
בשנת תרצ"ג (1933), בהיותו בן שתים עשרה, עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה, לאחר שאביו שוכנע בחשיבות הדבר על ידי רבי צדקה חוצין. באותה שנה כתב את ספרו הראשון ("מחברת העתקת חידות") יחד עם שניים מחבריו. בישיבת פורת יוסף המשיך להשקיע את כל זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבורו כאב רוחני.
בשנת תרצ"ז (1937), בהיותו בן 18, נשלח על ידי רבי יעקב דואק להעביר במקומו שיעור יומי בבית הכנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו של רבי יוסף חיים, הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק על ה"בן איש חי" וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך. שיעורי הלכה אלו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של ה"בן איש חי" עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. מספר רבנים נכבדים, בהם הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי הספרדי), אף גערו בו במשך השנים בשל כך, ואף נידו והחרימו אותו לתקופת מה. הרב עטייה עודד אותו להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. במקביל לשיעורים שהעביר העלה על הכתב את השגותיו על ה"בן איש חי", שפורסמו שנים רבות לאחר מכן (1998-2003) בסדרת הספרים "הליכות עולם".
בשנת ת"ש (1940), בהיותו בן עשרים, הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בין השנים 1945 - 1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בשנת תש"ד (1944), נשא לאישה את מרגלית, בתו של ר' אברהם הלוי פטאל, מעולי חאלב. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל.
תאריך פטירה
ג' בחשוון ה'תשע"ד, 7 באוקטובר 2013
חיבוריו
יביע אומר, יחוה דעת, חזון עובדיה,הליכות עולם ,ענף עץ אבות, טהרת הבית,מאור ישראל,מאור ישראל - טבעת המלך,קול סיני,לוית חן
רבותיו
הרב עזרא עטייה, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל
2010 - present
2010 - present
מנהיגותו
שהותו במצרים
בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, כדי לשמש שם אב בית דין. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים.
הרב אהרן שויקה שהיה מעסיקו מטעם הרבנות, מינה אותו לשמש כראש ישיבה בישיבתו אהבה ואחווה, והיה לצידו במאבקיו. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, ובהם עם כמה מהרבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו, שנתיים לאחר בואו, בשלהי תש"ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ 1950, חזר לישראל. חוויותיו במצרים השפיעו עליו רבות, והדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיו ובדרשותיו (למשל, יחסו לחילונים)[דרושה הבהרה]. שהותו במצרים השאירה ברב יוסף גם את חותמה בדמות ליקויי הראייה שמהם סבל[דרושה הבהרה], ואשר החמירו עם השנים, דבר אשר חייב אותו להרכיב משקפיים עם עדשות כהות.
דיין בפתח תקווה ובירושלים
מששב לישראל ממצרים, למד במדרש "בני ציון", אשר בראשה עמד הרב צבי פסח פרנק. הוא שימש כדיין בביה"ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר (1951-1952, 1957-1958). תעוזתו הפסיקתית באה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו כבן 30 בלבד, בעת שכתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה. פסק הדין היה בניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, "חרם ירושלים", שנקבעו שנה קודם לכן, שאסרו על יבום.
בשנת תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסח חזון עובדיה, ספר שזכה לביקורות חיוביות מאוד, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וכן מהרב עטייה. שנתיים לאחר מכן ייסד את "אור התורה", ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות אותן הקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית "יביע אומר" יצירה זו זיכתה אותו בשנת 1970 בפרס ישראל לספרות תורנית (עד קבלת הפרס פרסם חמישה כרכים).
בשנים 1958-1965 כיהן כדיין בביה"ד האזורי בירושלים, וב-1965 היה לחבר בית הדין הרבני הגדול.
רב ראשי לתל אביב
בשנת ה'תשכ"ט (1968) נבחר לכהן כרב ראשי בתל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן. בכהונתו כרבה של תל אביב, כמו גם בכהונתו כדיין בפתח תקווה ובירושלים, התעמת עם רבנים אשכנזים מתוך רצון להסיר את כפיפותה של הפסיקה הספרדית לזו של הפסיקה האשכנזית, ומתוך רצון להקל על הציבור ולא להחמיר
רב ראשי לישראל
בז' בחשוון ה'תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, במקומו של הרב יצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות. התמודדותו של הרב יוסף ספגה ביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן. מערכת הבחירות הייתה מתוחה, כאשר ברקע עמדה פרשת פסק דין האח והאחות, וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקי הבן איש חי. לצדו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם קראים, לאחר שלמדו עם רב או רבנית את יסודות תורה שבעל פה (פסק ברוח זו עוד בטרם הגיע למשרת הרב הראשי); קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, כשהיה שותף להכרזה עליהם כמתים שמקום קבורתם לא נודע.
בשנים תשל"ז-תשנ"ד הוציא 6 כרכים של יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר.
בחודש אייר תשמ"ג (1983), בעקבות חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, הסתיימה כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי, דבר אשר היה למורת רוחו. אחד הפעילים להשגת חקיקה זו היה שר האוצר משה ניסים בנו של הרב נסים, הראשון לציון שהוחלף בידי הרב יוסף. לתפקיד הרב הראשי הספרדי נבחר הרב מרדכי אליהו. לאחר שסיים את תפקידו המשיך הרב יוסף לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במקביל הנהיג את מפלגת ש"ס והקים את "מועצת חכמי התורה" של המפלגה, בנשיאותו. חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן עתרו לבג"ץ בדרישה שיאסור פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני. בית המשפט קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית. בעקבות כך פרש מתפקידו כדיין בספטמבר1986.
מנהיג ש"ס
לקראת התמודדותה של מפלגת ש"ס בבחירות לכנסת האחת עשרה, בשנת 1984, הוקמה מועצת חכמי התורה בהנהגתו של הרב יוסף, כאשר הרב שך, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, משמש פטרון פוליטי נוסף. ב-1990, לאחר שהרב יוסף תמך בתחילה בשיתוף הפעולה בין ש"ס ובין מפלגת העבודה ("התרגיל המסריח"), נוצר קרע בין הרב יוסף ובין הרב שך. בניגוד לדעתם של רבנים רבים, הורה הרב יוסף לחברי סיעת ש"ס להיכנס לממשלתו של יצחק רבין, לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. מאז הפך למנהיגה הבלעדי והבלתי מעורער של ש"ס. נראה כי הדבר קיבל חיזוק עם חילופי הגברי בצמרת ש"ס, ב-1999, עת החליף אלי ישי את אריה דרעי בראשות המפלגה.
החל עם הקמתה, זכתה ש"ס למעמד של שחקן מפתח בפוליטיקה הישראלית, והשפיעה רבות בצמתי הכרעה רבים, בין השאר בתקופות של גיבוש קואליציה לאחר קיומן של בחירות. בשל כך, הגיע הרב יוסף, כמנהיגה של ש"ס, ל"מוקד של כוח פוליטי ששום אישיות חוץ-פוליטית במדינת ישראל לא זכתה לו מעולם".
התבטאויותיו הפוליטיות (והתאולוגיות) במסגרת דרשתו השבועית בבית הכנסת של "היזדים", עוררו לעתים סערות פוליטיות וציבוריות (ראו על כך בהמשך) פעמים רבות גישתו הפוליטית הובאה בהבלטה בעיתון יום ליום ואילו דעתו ההלכתית הובעה בקונטרס עונג שבת שצורף לעיתון מדי שבוע.
פטירתו
ב-21 בספטמבר 2013 (חול המועד סוכות ה'תשע"ד), בעקבות החמרה במצבו הבריאותי אושפז הרב יוסף בבית החולים הדסה עין כרם ומשפחתו הוסיפה לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים. הרב יוסף נפטר בבית החולים ב-7 באוקטובר2013, ג' בחשוון ה'תשע"ד, בגיל 93. הלווייתו נערכה באותו ערב בירושלים והשתתפו בה, לפי הערכת המשטרה, כ-850,000 איש, ההלוויה הגדולה ביותר במאות השנים האחרונות בארץ ישראל. הלוויה יצאה לאחר ההספדים, מישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה, דרך רחוב ירמיהו, לעבר בית הקברות סנהדריה בירושלים, שם נטמן.