פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ תְּשׁוּבָה תשפ"ד

רחל הייתה רועת צאן, בבית אביה לבן, בפדן ארם. היא מתוארת במקרא כ"יפת תואר ויפת מראה". היא פגשה ליד הבאר את יעקב, שנס על נפשו לארם בעצת אמו רבקה, לאחר הריב עם אחיו עשיו, כאשר שאל את הרועים, האם הם מכירים את לבן דודו. המקרא מספר שיעקב עזר להשקות את צאנה של רחל, לאחר שהצליח בכח על-אנושי להזיז אבן כבדה מפי הבאר, ונשק לה. לאחר חודש שהייה בבית לבן, ביקש יעקב לשאת את רחל לאישה. מאחר שלא היה לו מוהר הציע יעקב לעבוד בעבור רחל ברעיית צאנו של לבן, למשך 7 שנים.

ביום הכלולות, טמן לבן פח ליעקב והשיא לו במרמה את לאה אחותה הבכורה של רחל. הגמרא טוענת שרחל, מתוך הקרבה עצומה, שיתפה פעולה עם אביה ואחותה ומסרה לה את ה"סימנים" אותם נתן לה יעקב כדי לזהותה בוודאות. יעקבנדרש לעבוד 7 שנים נוספות לאחר שנשא לאישה את אהבת חייו, רחל. המקרא מספר במפורש כי יעקב אהב את רחל יותר מאשר את לאה, אך זו זכתה בבנים רבים, בעוד רחל הייתה עקרה. עניינים אלו גרמו לתחרות וקנאה בין האחיות. יש דמיון רב בין סיפור זה לבין הסיפור בספר שמואל על אודות אלקנה ושתי נשותיו חנה ופנינה.

רחל נתנה ליעקב את שפחתה בלהה כפילגש, כדי שיהיה לה נצר מיעקב. השמות שנתנה רחל לילדי בלהה, דן ונפתלי, מבטאים את שמחתה, את כמיהתה לילד משלה, ואת המתח עם אחותה. לאחר שנות עקרות, שגרמו לרחל ביאושה לאיים בהתאבדות: "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל', א), ילדה לבסוף רחל בן וקראה לו יוסף, שם המציין את כבודה שהוּשב ואת הציפייה לבן נוסף: "וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי.וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (שם, כג-כד).

לאחר עשרים שנות שהות בחרן, מחליט יעקב לשוב לארץ כנען. המשפחה יוצאת בהיחבא, באישון לילה, כדי להימנע ממפגש עם לבן, אולם רחל החליטה לגנוב את התרפים (על פי אחד הפירושים – פסל ששימש לחיזוי העתיד; על פי פירוש אחר, פסלים המסמלים את אבות המשפחה) של לבן אביה. ייתכן שהסיבה נעוצה בכך שבדין החורי העתיק, העברת התרפים מהחם לחתנו, משמעותה הייתה גם העברת זכויות מסוימות. לבן רדף אחרי משפחת יעקב בחמת זעם, האשים את יעקב בגניבה ותבע לבצע חיפוש בכלי משפחתו, אולם רחל גילתה תושייה ועזות מצח כאשר התיישבה בערמומיות על התרפים והתנצלה בפני לבן שהיא אינה יכולה לקום בגלל אורח נשים. יעקב, שכלל לא ידע את מעשיה של רחל, השמיע קללה מאגית: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה" (ל"א, לב). המפרשים מסבירים שזו הסיבה לכך שרחל מתה בדמי ימיה ובפרק זמן קצר לאחר הקללה.

כוחה של רחל לא עמד לה במסע דרומה: מפדן לגלעד, ומשם למחניים, לשכם ולבית לחם, בדרכה לאפרת, מוצאת רחל את מותה, במהלך לידת בנה השני. בנשמת אפה האחרונה קראה לרך הנולד בן-אוני, אולם יעקב, בצערו, שינה את שמו לבנימין. בת 36 הייתה רחל במותה. ע"פ המסורת הירושלמית (‏שיש לה מקור במדרש תדשא), רחל נפטרה בי"א בחשוון. ישנה גם מסורת אחרת במדרשי חז"ל ובפרשנות התנ"ך (רש"י ורמב"ן), שלפיה תאריך פטירתה הינו בראשית הקיץ (בין פסח לעצרת).

רחל היא האם היחידה אשר אינה קבורה במערת המכפלה. מקום קבורתה של רחל שנוי במחלוקת בין הפרשנים: על דעת רוב, קבורתה במקום הקרוי קבר רחל הנמצא סמוך לבית לחם של היום, אך יש הסבורים, על פי איזכור מקום קברה בספרי הנביאים, כי אין זה מקום קבורתה האמיתי, ומקום קבורתה נמצא בקבר בני ישראל אשר בנחלת שבט בנימין מצפון לירושלים, באזור בנימין של ימינו.