פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ תְּשׁוּבָה תשפ"ד

"כל חכמת הקבלה היא רק לדעת הנהגתו של הרצון העליון, על מה ברא כל הבריות האלה? ומה הוא רוצה בהם? ומה יהיה סוף כל סיבובי העולם?" (הרמח"ל, "דעת תבונות", עמ' 21).

החיבורים שכתב עוררו חשדנות והתנגדות רבה בקרב רבני הקהילה, שלא הבינו כלל את העומק הרב שטמון בכתביו. התנגדות זו הפכה במהרה להאשמות שווא ולרדיפות קשות. הם אילצו את מורהו, הרב בסן, להשביע את הרמח"ל שלא יפרסם דבר לפני שיצונזר וייבדק על ידיהם או על ידי רבו. השבועה שנשבע צמצמה במידה רבה את הכתיבה, אך הוא לא ויתר ועבר ללמד את חכמת הקבלה בעל פה.

כשהחריפו הרדיפות והפכו כה קשות, נאלץ הרמח"ל לעזוב את עיר מולדתו וב-1733 החל במסע לאמסטרדם. אולם גם עזיבתו לא הרגיעה את רבני איטליה, הם המשיכו לרדוף אותו וקראו לכל אדם למסור לידיהם מידע שיעזור להם להצדיק את האשמותיהם כלפי הרמח"ל.

הם הפיצו אזהרות מפניו בקהילות היהודיות הגדולות של גרמניה ופולין. וכך כאשר שהה הרמח"ל בפרנקפורט, הוא נתפס על ידי רבני העיר וזומן לבית הדין תחת האשמות שונות מתוך מטרה להביא לשריפת כתביו. אמנם הדיינים לא הצליחו למצוא דבר בכתביו שהפר את ההגבלות המקוריות שהוטלו עליו, אך למרות זאת הם הוציאו גזר דין קשה שהגביל אותו עוד יותר: הוא אולץ לחתום על מסמך שאסר עליו להפיץ את הקבלה לגמרי - לא בעל פה ולא בכתב. כתב היד היחיד שנשא עמו, "מאמר הוויכוח", הוחרם על ידי רבני העיר, וכמו כן נקבע שיוטל חרם על כל אדם שיעיז לעזור לו.

במשך מסעותיו המשיך הרמח"ל לדאוג לתלמידיו שבאיטליה וניהל איתם חליפת מכתבים ממושכת. במכתביו הוא הביע את אהבתו ודאגתו הרבה והפציר בהם להמשיך ללא פחד וללא בושה בלימוד ספר הזוהר. הקשר שהם ניהלו עם רבם הביא עליהם צרות ורדיפות רבות, אולם הם סירבו לוותר על ההזדמנות הייחודית להיות תלמידיו.

במכתב מיוחד שכתב, מתאר הרמח"ל את תלאותיו הממושכות והקשיים שעבר בזמן הרדיפות הבלתי פוסקות. יותר מכל בולט הסבל שחש מכך שנמנע ממנו לממש את הדבר החשוב ביותר עבורו: להפיץ ברבים את חכמת הקבלה. המשפט בפרנקפורט היווה רק פתיח לסדרת אירועים, שבשיאם הוחרמו כתביו, הוכרזו ככתבי כפירה וחלק מהם אף נשרף באש. לאור דברים אלה, מרגש לגלות שגם בעיצומן של הרדיפות, המשיך הרמח"ל לכתוב ספרים ולשלוח איגרות לתלמידיו שנותרו באיטליה.